Monday, January 13, 2014

Eleven years...

This past Shabbat we had the privilege of hosting our friends from the Bay area on their first Shabbat in Israel after making Aliyah. Like all the other people we met when we spent three years in San Jose, they never knew Liam. To the many people who have entered or passed through my life in the last eleven years, Liam has always been a memory, not a real person. And since none of us are big talkers, and it’s very painful, we don’t say much about Liam so they don’t know much about her.

There are, of course, others, some I’m in touch with more closely, others occasionally or virtually, still others not at all, who knew Liam, played a part in her life. Family, friends (hers and ours), teachers, youth leaders, kids who bullied her or were mean to her, doctors, and nurses and other random people who I may not even be aware of shared pieces of Liam’s life. Some of them probably don’t even know she’s dead. Some of those people, like my parents, Arthur’s mother, my aunt and my cousin, Leah, are also gone and I wonder if they are all together, wherever they are.

I don’t know how often they think of Liam, if at all. Do they bring up memories of her when they get together? Do they have funny stories or feel guilt about the way they sometimes acted? Like me, do they wonder what she would be like today? 

I’m finding it a bit difficult to express myself but I wanted to share two things, written by Yair Lapid, which I find to be very true. The Hebrew is his, the English translation mine. 

החיים אינם נמשכים – יאיר לפיד
זה לא נכון שהחיים נמשכים.

תמיד אומרים את המשפט הזה והוא אף פעם לא נכון.
כשמת לך מישהו, החיים שלך, כמו שהכרת אותם, הסתיימו.
המשפחה שלך עדיין שלך, אבל היא אחרת.
ההורים שלך אחרים, הסדר שבו אתם יושבים סביב השולחן, הדרך שבה אתם זוכרים את הטיול ליוון, עם האלבום של התמונות המצחיקות שהפך לאלבום זיכרון.

זה לא נכון שהחיים נמשכים.

אנשים שואלים אותך שאלה פשוטה כמו "מה שלומך?" ואתה יודע שהם מתכוונים לומר "אנחנו יודעים" או "אנחנו כאן בשבילך".
וכל פעם שאתה עצוב כולם קופצים כדי לעודד אותך, ואין לך איך לומר להם שאתה לא רוצה קבוצת תמיכה, אלא להיות שעה בשקט מתחת לשמיכה.

זה לא נכון שהחיים נמשכים.

אפילו אתה לא ממשיך להיות כמו שהיית.
אתה ההוא שמתו לו.
אתה ההוא שרואה בטלוויזיה את "הטוב הרע והמכוער" וזוכר רק עם מי ראית אותו בפעם הראשונה, אז, בקולנוע אסתר הישן שנהרס בינתיים.
אתה ההוא שאם אתה צוחק, אומרים שהתגברת.
אם אתה עסוק, אומרים שהתבגרת.
אם אתה נוסע ליותר משבועיים אומרים שברחת.

זה לא נכון שהחיים נמשכים.

אפילו העבר שלך עובר עריכה, וכל פעם שאתה מספר איך לקחתם אוטובוס לבלומפילד לראות את הדרבי, אתה מתלבט אם לקרוא לו אחי, או אחי המנוח, או אחי זכרונו לברכה.
לפעמים אתה פשוט מוציא אותו מהסיפור, כדי למנוע מכולם מבוכה.
פה ושם פוגשים מישהו שלא היה בארץ הרבה זמן, והוא שואל מה שלומו ואתה אומר לו ששלומו כבר לא איתנו, ובסוף כמובן אתה צריך להרגיע אותו, אז אתה אומר לו שהחיים נמשכים.

זה לא נכון שהחיים נמשכים.
הם נפסקים, ומתחילים מחדש. אחרת.  

Life does not continue – Yair Lapid

It is not true that life continues.

They always say that but it is never true.
When you lose someone, your life, as you know it, is over.
Your family is still yours but it is different.
Your parents are different, the way you sit around the table, the way you remember the trip to Greece, with the photo album of the funny pictures that turned into a memorial album.

It is not true that life continues.

People ask you a simple question like "how are you?" and you know they mean to say "we know" or "we're here for you." And every time you're sad everybody stops by to cheer you up and you don't know how to tell them that you don't need a support group, but just to lie quietly under your blanket for an hour 
It is not true that life continues.

Even you are not the same.
You’re the one who someone died on.
You’re the one who watches “The good, the bad, and the ugly” on TV and remembers who you saw it with the first time, in the old Esther Cinema which has since been destroyed.
You're the one that when you laugh they say you got over it.
If you are busy, they say you got over it.
If you go away for more than two weeks, they say you ran away.

It is not true that life continues.

Even your past gets edited, and every time you tell how you took the bus together to Bloomfield to see the derby you debate whether to call him my brother or my late brother or my brother, may he rest in peace. Sometimes you just take him out of the story in order to prevent everyone’s embarrassment.
Every now and then you meet someone who’s been out of the country for a long time and they ask you how he’s feeling and you tell them he's not with us anymore, and in the end, you of course need to comfort them, so you say that life continues.

It is not true that life continues.
It stops and starts over. Differently. 

הבעיה עם המתים, היא שהם לא מנומסים.

הם כל הזמן קופצים לבקר בלי הודעה מוקדמת.

הם יכולים להופיע לך פתאום באמצע סרט, או שמישהו יגיד משהו בארוחת ערב או בעבודה, ופתאום אתה נחנק.

אתה נוסע במכונית, שיר מתחיל ברדיו ויחד איתו מתחילות לרוץ לך תמונות. זה מסוכן לנהוג כשהמת שלך יושב בינך לבין הדרך. עדיף לעצור בצד, לבכות להתרעננות.

אתה הולך ברחוב ואתה רואה מישהו מהגב, מרחוק, ואתה יודע שזה לא יכול להיות, אבל זה נראה ממש כמוהו. אותה צורה של הראש, והליכה כזאת יש רק לבן אדם אחד, שכבר איננו. ובסוף אתה רץ, ואחר כך אתה מתנצל, ואתה לא מצליח להסביר שזה לא אתה שלא מנומס, זה המת שלך, שעוד פעם נכנס.

כי המתים לא מנומסים, הם תמיד באים להרוס שמחות. במיוחד הם אוהבים בר מצוות וחתונות והופעות בקיסריה שהם לא קנו להם כרטיס. והם מסתתרים במגירה של סרטי הוידיאו שלך, בתוך הטיול ליוון שאתה לא מעיז לראות ולא מעיז לזרוק וכבר שלוש שנים אתה מתכנן להעביר אותם לדי.וי.די, אבל הם מתעקשים להשאר בפורמט הישן.

המתים לא זקוקים ליום הזכרון - הם במילא מגיעים מתי שבא להם – אנחנו אלה שצריכים אותו, כדי שפעם אחת בשנה נדע לקבל אותם. שלא נצטרך לחשוב אם זה בסדר או לא בסדר, ואם זה הזמן המתאים להתפרק, ואם מסתכלים עלינו, ושפעם אחת בשנה, הם יבואו עם הזמנה.

(נכתב ל"שרים בכיכר" 2006)
The problem with the dead is that they are not polite.

They’re always coming to visit without any advance notice.

They can turn up suddenly in the middle of a movie, or when someone says something at dinner or at work, and all of a sudden, you choke up.

You’re riding in the car, a song starts playing on the radio and along with it, pictures start running in front of you. It’s dangerous to drive when your dead person is sitting between you and your route. It’s better to pull over to the side, to cry to get ahold of yourself.

You walk in the street and you see someone from behind, from far away, and you know that it’s not possible, but it looks just like him. The same shape of head, and that way of walking that only one person, who is no longer here, has. And in the end you run, and then you apologize, and you aren’t able to explain that it’s not you who is impolite; it’s your dead person that arrived again.

Because the dead are not polite, they always come to ruin happy occasions. They especially like bar mitzvahs and weddings and performances at Caesariya that they didn’t buy a ticket for. And they hide in the drawer of your video films, in the trip to Greece that you can’t bear to watch and can’t bear to throw out and for three years already you’ve meant to transfer it to DVD but they insist on staying in the old format.

The dead don’t need a memorial day – they arrive whenever they want anyway – we need it, so that once a year we can receive them. So we don’t need to think if it’s okay or not okay, and if this is an appropriate time to fall apart, and if people are looking at us, and so at least, once a year, they’ll come with an invitation.

(Written for singing in the square, 2006)



Nitsana Bellehsen said...

my dearest Fern - as someone whose life she touched, yes, I think of her often. Any time I am on Bet Rimon or see any of the kids from there. whenever I pass tel monde. whenever i think about or talk about the kids in my life who were not my own but who I genuinely loved - she is one of the first I think about always. Sometimes I remember the way she wanted to set me up, would run towards me with such joy when I would come to visit or loved to try on my shoes. She was truly a ray of light and I was enriched for knowing her and her boundless energy. you and arthur have always been models for me on how you raised her with such love and with the power of your conviction gave her a fantastic and healthy life for the years she was with us. Because of you both she was never the "sick" kid - and you enabled her to shine her light . Love you honey and will say a prayer for her tonight. Thank you for sharing this post.

Anonymous said...

I'm not much at high tech...but will try to express myself to you..and hope you understand I know whereof you speak.
Life goes on until we can't stand it anymore...but it never really ends...only earth life ends...the rest is immortal as G-D...such is it.
we all meet again in the world of truth and reality...we never lose the souls we love...they're here to are we. We simply live with the pain of loss until we get to go home...
Peaple don't understand why I so want to go home...even though I love my dear ones here beyond words..and yet..I do. Maybe it's b/c i'm old and tired...but still waiting for Moshiach, who gets closer every second..Sometimes I can barely stand it..but I stay and wait..just like you and countless others.
It will happen soon, and all the pain of endless waiting ends when we're all together again..and peace and joy reign supreme.
So be it.
Love to you and yours..and that's all of us.

Sandra Perlmann said...

Thank you so much for sharing. I remember reading that piece by Yair Lapid-the first one-and thinking how he said so much of what I feel.My heart is with you and I hope that you and Arthur can also conjure up the good memories during these painful days.

רעות המבורגר said...

|חיבוק גדול|
והשאר בפרטי.

Rachel Markowitz said...

I will always remember my last conversation with Liam. The weather was cold but pleasant. We were standing at the bus stop at the 'Ulpena' (bus to Tzufim late as usual). She was telling me about how she couldn't stay with her friends for the 'Erev Kita' at school for medical reasons. We got on the bus together and chatted on the way home. We got into some kind of a discussion over the Arabs and the security situation in Israel (As we drove through "Funduq"- the Arab village). Liam said that it is wrong to regard the Arabs as in-human. She shared with me that her Grandfather went through the holocaust, and due to his experiences and 'Am Yisrael's' sufferings - she could never imagine regarding a fellow human as a lesser being, as the Nazis did us.
She passed away that night.

I was blown away by her words (coming from a 13 year old) and by her independant and mature thought process.
This lesson in something that I have carried with me since her death.

Time passes, memories fade. But I feel as though a part of Liam lives on in those who'se lives she touched.

Janice Kaye said...

I too think of her often. I remember her as a little girl who was jealous of me because she loved Gary... and I got him. I also remember her as the self assured young woman who showed me around Tzufim when we came for shabbat and I could not get over her maturity as she was telling me about the security situation.

Adam Propp said...

Like Rachel I had a similar conversation with Liam some time before she passed away that reflected her maturity, to a degree that a high level conversation was abled between an army veteran and a 13 year old.
I am copping it from something I wrote a year after she passed, it is in Hebrew:

באחת השיחות שלנו (אשר דמו יותר לוויכוח), דנו בנושא הערבים, אני הצגתי צד מאוד מיליטנתי בקשר לאוייב הפלשתיני, אך את כל הזמן חזרת ואמרת שגם הם בני אדם. כששאלתי אותך שאלה שאני עצמי נשאלתי בצבא, תשובתך היתה נחרצת. שאלתי אותך "תארי לך שאת במקום של קרב ומתוך בנין את שומעת בכי של תינוק ואת רואה עגלה מרחוק, האם תסכני את עצמך על מנת להציל את התינוק", תשובתך המיידית היתה "כן". הקשיתי והוספתי "יתכן שמחבלים מילכדו את העגלה וברגע שתתקרבי יפוצצו את העגלה יחד עם התינוק עליך", עדיין תשובתך היתה "כן".
ניסיתי להסביר לך שבמעשה זה, את בעצם הורגת את התינוק ואת עצמך ולא מצילה אותו, רק אז התחלת להתלבט מה לעשות, אך עדיין נטית לנסות להציל. האם אין זה מתוך שורש נשמתך ושמך "ליעם"?

"לא ישא גוי אל גוי חרב ו