Eleven years...

This past Shabbat we had the privilege of hosting our friends from the Bay area on their first Shabbat in Israel after making Aliyah. Like all the other people we met when we spent three years in San Jose, they never knew Liam. To the many people who have entered or passed through my life in the last eleven years, Liam has always been a memory, not a real person. And since none of us are big talkers, and it’s very painful, we don’t say much about Liam so they don’t know much about her.

There are, of course, others, some I’m in touch with more closely, others occasionally or virtually, still others not at all, who knew Liam, played a part in her life. Family, friends (hers and ours), teachers, youth leaders, kids who bullied her or were mean to her, doctors, and nurses and other random people who I may not even be aware of shared pieces of Liam’s life. Some of them probably don’t even know she’s dead. Some of those people, like my parents, Arthur’s mother, my aunt and my cousin, Leah, are also gone and I wonder if they are all together, wherever they are.

I don’t know how often they think of Liam, if at all. Do they bring up memories of her when they get together? Do they have funny stories or feel guilt about the way they sometimes acted? Like me, do they wonder what she would be like today? 

I’m finding it a bit difficult to express myself but I wanted to share two things, written by Yair Lapid, which I find to be very true. The Hebrew is his, the English translation mine. 

החיים אינם נמשכים – יאיר לפיד

 

זה לא נכון שהחיים נמשכים.

תמיד אומרים את המשפט הזה והוא אף פעם לא נכון.

כשמת לך מישהו, החיים שלך, כמו שהכרת אותם, הסתיימו.

המשפחה שלך עדיין שלך, אבל היא אחרת.

ההורים שלך אחרים, הסדר שבו אתם יושבים סביב השולחן, הדרך שבה אתם זוכרים את הטיול ליוון, עם האלבום של התמונות המצחיקות שהפך לאלבום זיכרון.

זה לא נכון שהחיים נמשכים.

אנשים שואלים אותך שאלה פשוטה כמו "מה שלומך?" ואתה יודע שהם מתכוונים לומר "אנחנו יודעים" או "אנחנו כאן בשבילך".

וכל פעם שאתה עצוב כולם קופצים כדי לעודד אותך, ואין לך איך לומר להם שאתה לא רוצה קבוצת תמיכה, אלא להיות שעה בשקט מתחת לשמיכה.

זה לא נכון שהחיים נמשכים.

אפילו אתה לא ממשיך להיות כמו שהיית.

אתה ההוא שמתו לו.

אתה ההוא שרואה בטלוויזיה את "הטוב הרע והמכוער" וזוכר רק עם מי ראית אותו בפעם הראשונה, אז, בקולנוע אסתר הישן שנהרס בינתיים.

אתה ההוא שאם אתה צוחק, אומרים שהתגברת.

אם אתה עסוק, אומרים שהתבגרת.

אם אתה נוסע ליותר משבועיים אומרים שברחת.

זה לא נכון שהחיים נמשכים.

אפילו העבר שלך עובר עריכה, וכל פעם שאתה מספר איך לקחתם אוטובוס לבלומפילד לראות את הדרבי, אתה מתלבט אם לקרוא לו אחי, או אחי המנוח, או אחי זכרונו לברכה.

לפעמים אתה פשוט מוציא אותו מהסיפור, כדי למנוע מכולם מבוכה.

פה ושם פוגשים מישהו שלא היה בארץ הרבה זמן, והוא שואל מה שלומו ואתה אומר לו ששלומו כבר לא איתנו, ובסוף כמובן אתה צריך להרגיע אותו, אז אתה אומר לו שהחיים נמשכים.

זה לא נכון שהחיים נמשכים.

הם נפסקים, ומתחילים מחדש. אחרת.  

Life does not continue – Yair Lapid

It is not true that life continues.

They always say that but it is never true.

When you lose someone, your life, as you know it, is over.

Your family is still yours but it is different.

Your parents are different, the way you sit around the table, the way you remember the trip to Greece, with the photo album of the funny pictures that turned into a memorial album.

It is not true that life continues.

People ask you a simple question like "how are you?" and you know they mean to say "we know" or "we're here for you." And every time you're sad everybody stops by to cheer you up and you don't know how to tell them that you don't need a support group, but just to lie quietly under your blanket for an hour 

.

It is not true that life continues.

Even you are not the same.

You’re the one who someone died on.

You’re the one who watches “The good, the bad, and the ugly” on TV and remembers who you saw it with the first time, in the old Esther Cinema which has since been destroyed.

You're the one that when you laugh they say you got over it.

If you are busy, they say you got over it.

If you go away for more than two weeks, they say you ran away.

It is not true that life continues.

Even your past gets edited, and every time you tell how you took the bus together to Bloomfield to see the derby you debate whether to call him my brother or my late brother or my brother, may he rest in peace. Sometimes you just take him out of the story in order to prevent everyone’s embarrassment.

Every now and then you meet someone who’s been out of the country for a long time and they ask you how he’s feeling and you tell them he's not with us anymore, and in the end, you of course need to comfort them, so you say that life continues.

It is not true that life continues.

It stops and starts over. Differently. 

הבעיה עם המתים, היא שהם לא מנומסים.

הם כל הזמן קופצים לבקר בלי הודעה מוקדמת.

הם יכולים להופיע לך פתאום באמצע סרט, או שמישהו יגיד משהו בארוחת ערב או בעבודה, ופתאום אתה נחנק.

אתה נוסע במכונית, שיר מתחיל ברדיו ויחד איתו מתחילות לרוץ לך תמונות. זה מסוכן לנהוג כשהמת שלך יושב בינך לבין הדרך. עדיף לעצור בצד, לבכות להתרעננות.

אתה הולך ברחוב ואתה רואה מישהו מהגב, מרחוק, ואתה יודע שזה לא יכול להיות, אבל זה נראה ממש כמוהו. אותה צורה של הראש, והליכה כזאת יש רק לבן אדם אחד, שכבר איננו. ובסוף אתה רץ, ואחר כך אתה מתנצל, ואתה לא מצליח להסביר שזה לא אתה שלא מנומס, זה המת שלך, שעוד פעם נכנס.

כי המתים לא מנומסים, הם תמיד באים להרוס שמחות. במיוחד הם אוהבים בר מצוות וחתונות והופעות בקיסריה שהם לא קנו להם כרטיס. והם מסתתרים במגירה של סרטי הוידיאו שלך, בתוך הטיול ליוון שאתה לא מעיז לראות ולא מעיז לזרוק וכבר שלוש שנים אתה מתכנן להעביר אותם לדי.וי.די, אבל הם מתעקשים להשאר בפורמט הישן.

המתים לא זקוקים ליום הזכרון - הם במילא מגיעים מתי שבא להם – אנחנו אלה שצריכים אותו, כדי שפעם אחת בשנה נדע לקבל אותם. שלא נצטרך לחשוב אם זה בסדר או לא בסדר, ואם זה הזמן המתאים להתפרק, ואם מסתכלים עלינו, ושפעם אחת בשנה, הם יבואו עם הזמנה.

(נכתב ל"שרים בכיכר" 2006)

 

The problem with the dead is that they are not polite.

They’re always coming to visit without any advance notice.

They can turn up suddenly in the middle of a movie, or when someone says something at dinner or at work, and all of a sudden, you choke up.

You’re riding in the car, a song starts playing on the radio and along with it, pictures start running in front of you. It’s dangerous to drive when your dead person is sitting between you and your route. It’s better to pull over to the side, to cry to get ahold of yourself.

You walk in the street and you see someone from behind, from far away, and you know that it’s not possible, but it looks just like him. The same shape of head, and that way of walking that only one person, who is no longer here, has. And in the end you run, and then you apologize, and you aren’t able to explain that it’s not you who is impolite; it’s your dead person that arrived again.

Because the dead are not polite, they always come to ruin happy occasions. They especially like bar mitzvahs and weddings and performances at Caesariya that they didn’t buy a ticket for. And they hide in the drawer of your video films, in the trip to Greece that you can’t bear to watch and can’t bear to throw out and for three years already you’ve meant to transfer it to DVD but they insist on staying in the old format.

The dead don’t need a memorial day – they arrive whenever they want anyway – we need it, so that once a year we can receive them. So we don’t need to think if it’s okay or not okay, and if this is an appropriate time to fall apart, and if people are looking at us, and so at least, once a year, they’ll come with an invitation.

(Written for singing in the square, 2006)